מקפלן לחדרי השידור: מה מסמלת עסקת רפפורט–ערוץ 13

על הנייר, זו עוד עסקת מדיה. בפועל, זו עסקה שמרכזת בתוכה סיפור גדול הרבה יותר: המעבר של אותה אליטה טכנולוגית, תקשורתית וציבורית, שהובילה את המחאה נגד הממשלה ונגד המחנה הלאומי, מהרחוב אל תוך חדרי השליטה של אחד מערוצי הטלוויזיה המרכזיים בישראל.

אסף רפפורט איננו דמות ניטרלית בסיפור הזה. הוא היה מזוהה עם המחאה נגד המהפכה המשפטית, עם הקו של הייטק נגד הממשלה, ועם התפיסה שלפיה הימין אולי יכול לנצח בבחירות, אבל אסור לו באמת לשנות את מוקדי הכוח. עכשיו, כשהשם שלו נקשר לרכישת ערוץ 13, השאלה כבר איננה רק מי יזרים כסף לערוץ, אלא איזה עולם רעיוני נכנס איתו פנימה.

זו לא רק עסקה, זו הצהרה

המחנה שמדבר בלי סוף על פלורליזם, גיוון ופתיחות, יודע להיות פתוח בעיקר כלפי עצמו. אותן רשתות חברתיות, אותם מעגלי הייטק, אותם מוקדי השפעה תקשורתיים, ואותם דוברים של מחאת קפלן, ממשיכים לעבור מעמדה לעמדה, ממיקרופון למיקרופון, ומחדר אחד לאחר, כאילו מדובר בתנועה טבעית של "אנשים ראויים" למוקדי שליטה.

הימין מכיר את זה כבר שנים: לא חסרים אנשים מוכשרים. חסרים שערי כניסה. חסרה לגיטימציה. חסר גב. חסרה רשת. והנה שוב, במקום פתיחה אמיתית של שוק הרעיונות, מקבלים עוד מהלך שנראה כמו התכנסות פנימה של אותה שכבה, רק הפעם דרך עסקת רכישה.

ערוץ 13 לא קונה רק בעלים חדשים, אלא גם הקשר חדש

• אותו עולם הייטקיסטי שהיה מזוהה עם מחאת קפלן מגיע עכשיו אל תוך מוקד שידור מרכזי
• אותו מחנה שדיבר בשם "הדמוקרטיה" מבקש כעת גם להחזיק בעוד צינור השפעה מרכזי
• במקום ריבוי אמיתי של קולות, נוצר רושם של ריכוז נוסף של כוח בתוך אותה בועה רעיונית

אפשר כמובן לטעון שהמטרה היא להציל ערוץ, לייצב מערכת, או לשמור על עצמאות מערכתית. זה הטיעון הרשמי, והוא אפילו נשמע יפה. אבל בישראל של 2026 אי אפשר לנתק עסקת תקשורת מההקשר הפוליטי, התרבותי והאידיאולוגי שלה. בטח לא כשמדובר באדם שהיה מזוהה באופן כל כך ברור עם המחאה נגד הממשלה והמחנה הלאומי.

הטענה כאן אינה שכל עסקה של אדם מהשמאל היא פסולה, אלא שבישראל נבנה במשך שנים מנגנון שבו הכסף, הלגיטימציה, המיקרופון והמוסדות נוטים שוב ושוב לאותו צד של המפה. כשזה קורה פעם אחת, זו עסקה. כשזה קורה שוב ושוב, זו כבר שיטה.

ומה הימין אמור להבין מזה

שהקרב האמיתי איננו רק על עוד כותרת, עוד ציוץ, או עוד אולפן. הקרב הוא על בעלות, על שליטה, על הנהלה, על מינויים, על רשתות קשר, ועל עצם היכולת להיכנס לחדרים שבהם מעצבים את המציאות. כל עוד הימין לא יבנה מוסדות, רשתות, מימון וגב ציבורי משלו, הוא ימשיך לגלות באיחור שאחרים כבר הגיעו לפניו לעמדות המפתח.

רכישת ערוץ 13 בידי קבוצה בראשות רפפורט היא לכן לא רק ידיעה כלכלית. היא תזכורת. תזכורת לכך שמי שמבין איך כוח עובד, לא מסתפק בהפגנות, ציוצים או מאמרי דעה. הוא קונה פלטפורמות. הוא בונה מוקדי השפעה. והוא דואג שהאנשים שלו יהיו בפנים.

השאלה היחידה שנותרה פתוחה היא האם גם הימין יתחיל סוף סוף לחשוב כך.