כשבתי המשפט הופכים לכלי נשק נגד ביקורת על התקשורת השמאלנית

בית משפט השלום בתל אביב הוציא אתמול צו הרחקה למשך חצי שנה - פרק הזמן המקסימלי בחוק - נגד פעיל הליכוד רמי בן יהודה מלוסי אהריש ומשפחתה. השופט ערן גלברד קבע כי "חופש הביטוי אינו חופש השיסוי" והתייחס לאירוע שבו בן יהודה עוכב בחשד להסגת גבול. במקביל, אהריש ובן זוגה צחי הלוי הגישו תביעה בסך 2.6 מיליון שקל נגד הפעיל הימני.

מאחורי הפרטים המשפטיים מסתתר מנגנון מוכר: המערכת המשפטית הופכת לזרוע הגנה של האליטה התקשורתית השמאלנית. כאשר פעיל ימני מבקר דמות תקשורת שמאלנית, הביקורת מוגדרת כ"הטרדה" הדורשת צו הרחקה ותביעה כספית כבדה. אותו שופט שקבע כי הקריאות נגד אהריש עלולות "להוביל להסתה ולפגיעה" לא נשמע מביע דאגה דומה כאשר דמויות תקשורת שמאלניות תוקפות באלימות לשונית פוליטיקאים ימניים.

האסימטריה המשפטית הזו אינה מקרית. היא חלק ממערכת הגנה רחבה יותר המקיפה את מרכזי ההשפעה השמאלניים. בעוד שתקיפות שמאלניות על שרים ימניים, על משפחותיהם ועל תומכיהם נחשבות לחופש ביטוי לגיטימי, ביקורת ימנית על דמויות תקשורת שמאלניות מוגדרת כפעילות פלילית הדורשת התערבות משפטית.

המקרה של בן יהודה מדגים כיצד המערכת המשפטית משמשת כלי להשתקת ביקורת על התקשורת השמאלנית. השופט גלברד קבע כי "הביקורת אותה השמיע המשיב ברובה אינה לגופו של עניין אלא לגופו של איש" - כאילו ביקורת על התנהלות אישית של דמויות תקשורת אינה לגיטימית. זהו הגיון מעוות המנתק בין האדם לתפקידו הציבורי, הגיון שמעולם לא הוחל על ביקורת שמאלנית על דמויות ימניות.

התוצאה היא יצירת מעמד מוגן של דמויות תקשורת שמאלניות הנהנות מחסינות משפטית מפני ביקורת פוליטית. בעוד שהן רשאות לתקוף, להשמיץ ולהסית נגד הימין ללא מגבלות, כל ניסיון להחזיר להן במטבע זהה נתקל בחומת הגנה משפטית. זוהי דוגמא קלסית לאופן שבו מוסדות השלטון משמשים להגנה על הנרטיב השמאלני ולהשתקת קולות ימניים.