שומרת סף, או שחקנית צד?

קשה כבר למכור לציבור את האגדה שלפיה גלי בהרב-מיארה היא רק "שומרת סף" ניטרלית, שעומדת מעל למחנות ופועלת אך ורק בשם עקרונות מופשטים. בשנה האחרונה, וביתר שאת בחודשים האחרונים, נבנה דפוס ברור הרבה יותר: מול הממשלה, מול הימין, מול המחנה הלאומי, היועמ"שית בוחרת שוב ושוב בקו אקטיבי, לוחמני, מרחיב סמכות. לא קו של ריסון, אלא קו של התערבות. לא קו של פרשנות זהירה, אלא קו של עימות ישיר.

הרשימה כבר ארוכה מכדי להיחשב לצירוף מקרים. היא קראה לבג"ץ להורות לנתניהו לפטר את איתמר בן גביר. היא קבעה שנתניהו מנוע ממינוי ראש שב"כ חדש בשל ניגוד עניינים. היא התייצבה נגד פיטורי רונן בר והזהירה שיש לבסס כל צעד כזה משפטית. היא תקפה את יריב לוין על כך שלטענתה יצר לעצמו זכות וטו על מינוי שופטים "יש מאין". היא יצאה נגד המהלך לפצל את תפקיד היועמ"שית בטענה לפגיעה בשלטון החוק ובאיזונים הדמוקרטיים. היא התנגדה להצעת חוק רגולציית השידורים של הממשלה בטענה לסיכון חופש העיתונות. והיא גם נזפה בממשלה על עצם השיח סביב אי ציות לפסקי בג"ץ.

אפשר לאהוב כל עמדה בנפרד. אפשר אפילו להצדיק כל מהלך משפטי בנפרד. זו בדיוק הטענה הקבועה: תמיד יש הסבר. תמיד יש נימוק. תמיד יש מסמך. אבל הציבור כבר לא בוחן כל אירוע במנותק. הוא בוחן את הכיוון. והוא רואה כיוון ברור: בכל צומת רגיש באמת, היועמ"שית מתייצבת במקום שמצר את צעדיה של הממשלה הנבחרת ומרחיב את מרחב הפעולה של מוקדי הכוח הלא נבחרים.

זו אינה רק שאלה של תוכן. זו שאלה של מבנה משטרי. בכל פעם שהמחנה הלאומי מבקש למשול, מזכירים לו שיש "מגבלות". בכל פעם שהימין מבקש לקדם מדיניות, מגיח עוד מחסום משפטי, עוד ניגוד עניינים, עוד "חשש כבד", עוד עילה לבלימה. כך לא נראית רק ביקורת משפטית. כך נראית תפיסת עולם. לא תפיסת עולם של משילות, אלא של חשדנות מובנית כלפי ממשלה נבחרת כאשר היא מגיעה מהצד הלא נכון של המפה.

ומנגד, כשמדובר במחאה מן הצד השני, בטון אחר לגמרי נשמעת המערכת. כבר ב-2023 יוחסה ליועמ"שית האמירה כי "אין מחאה אפקטיבית בלי הפרעה לסדר הציבורי", וב-2025 היא הזהירה את בן גביר מפני הידוק מדיניות האכיפה נגד מפגינים. מבקריה רואים כאן בדיוק את הפער: כשהלחץ מגיע ממחאה אנטי-ממשלתית, המערכת יודעת לדבר בשפה רחבה של חופש מחאה וריסון אכיפה; כשהממשלה מבקשת למשול, אותה מערכת עצמה יודעת להפוך ליצירתית, קשוחה ואקטיבית הרבה יותר.

הוויכוח על גלי בהרב-מיארה איננו ויכוח פרסונלי. הוא ויכוח על השאלה מי באמת קובע את גבולות הכוח בישראל. האם ממשלה נבחרת רשאית למשול, או שמותר לה רק לנהל את השוטף עד שמערכת משפטית-פקידותית תחליט היכן עובר הגבול? האם היועץ המשפטי הוא פרשן של החוק, או שחקן מרכזי במאבק על הכיוון הלאומי? והאם "שומרי הסף" שומרים באמת על הסף, או שכבר מזמן הם קבעו מי רשאי לעבור בו ומי לא.

מי שעדיין מתעקש לקרוא לזה ניטרליות, מתעלם לא מעוד אירוע אחד, אלא מדפוס שלם. והדפוס הזה פשוט: מול הימין יש אקטיביזם. מול המחנה הלאומי יש חשדנות. מול ממשלה נבחרת יש בלימה. אחר כך עוד שואלים למה יותר ויותר ישראלים מרגישים שהמשפט בישראל כבר מזמן איננו רק משפט.

בסופו של דבר, זו לב הבעיה: לא רק פסיקה, לא רק חוות דעת, לא רק עוד מסמך משפטי. אלא טון שלם, כיוון שלם, ודפוס שלם. ובדפוס הזה, היועמ"שית איננה עוד שומרת סף ניטרלית. היא כבר מזמן אחת השחקניות המרכזיות בזירה.