מכחיש פגישה, מקבל כותרת הודאה: איך הארץ הפך את הכחשת נתניהו להודאה

בריאיון לערוץ 14 אישר ראש הממשלה בנימין נתניהו כי ראש המודיעין המצרי עבאס כאמל נחת בישראל לפני 7 באוקטובר 2023. באותה נשימה הכחיש שנפגש עמו, והסביר: "הוא לא נפגש איתי כי הייתי בטקס אזכרה לחללי צה"ל, לכן זה היה שקר מלכתחילה". לדבריו, כאמל "בילה פה 59 דקות על הקרקע", והוא עצמו רוצה לדעת עם מי הוא נפגש.

בשעה 00:12 של ה-14 באוקטובר 2026 כבר עמדה באתר הארץ הכותרת: "נתניהו הודה: ראש המודיעין המצרי נחת בישראל לפני 7 באוקטובר". ידיעות אחרונות בחר בזווית אחרת שמובילה לאותו מקום: הוא מזכיר את 26 בספטמבר 2023, כשמטוס מצרי נחת והמריא כ-67 דקות לאחר מכן, ושואל אם ראש הממשלה בדק את המצלמות בנתב"ג. השאלה עצמה כבר מניחה שיש מה להסתיר.

## מה הודה, ומה לא

נחיתה של מטוס מצרי איננה סוד. ישראל היום דיווח עליה כבר בזמנו, ורק זהות הנוסע לא הייתה ידועה. מה שנתניהו "הודה" בו הוא עובדה שפורסמה שנים קודם לכן, בין היתר באטלנטיק. אותו פרסום עצמו קובע כי אין ידוע עם מי נפגש כאמל בישראל, וכי הוא לא מסר לבכירים ישראלים מועד או מידע קונקרטי על מתקפת הפתע. מה שהתווסף בריאיון הוא הכחשה מפורשת ומנומקת: ראש הממשלה היה באותה שעה בטקס אזכרה.

אפשר לחלוק על ההסבר ואפשר לדרוש בירור. זה לגיטימי, ואף נדרש, ביחס לכל מי שעמד בראש המערכת ב-7 באוקטובר. אבל כותרת שמכנה הכחשה "הודאה" איננה בירור. היא פסק דין שנכתב לפני שהוצגה ראיה. זו פרשנות של Torenu, וכך נבחן אותה: לא היה כאן גילוי חדש, אלא ניסוח.

## כך נבנית פרשה מ-59 דקות

הבסיס העובדתי דל: עצירה של 59 דקות, או 67 לפי ידיעות אחרונות, ללא ראיה לפגישה עם ראש הממשלה. מולו עומדת מעטפת עשירה. ארבעה מסמכי התרעה כלליים שהעביר צה"ל לנתניהו, דיווחים על שיחת טלפון של ראש המודיעין המצרי ועל אזהרות של גורמים זרים, וציטוט של בכיר ישראלי לשעבר שאומר כי "אין שום מצב" שבכירים נפגשים עם כאמל ו"ביבי לא מודע לכך". זו דעתו של אדם אחד, והיא מוצגת כאילו הייתה עובדה.

הדפוס מוכר. פרט אמיתי אך שולי, נחיתה, מונח במרכז. סביבו נערמים אזכורים שלא נוגעים בו ישירות. בסוף הכותרת מסכמת את המכלול כאילו כבר הוכח. ראש ממשלה מהמחנה הלאומי נדרש להפריך חשד שלא הוצגה לו ראיה, וכל הכחשה שלו נקראת כהודאה חלקית. כך נראית חזקת אשמה שמופעלת רק בכיוון אחד.

## שבועיים לפני הקלפי

העיתוי אינו פרט שולי. הארץ וידיעות אחרונות, שני גופים שהקו העריכתי שלהם נוטה בעקביות נגד הממשלה, מפרסמים את הפרשה שבועיים לפני הבחירות. השאלה החשובה לציבור אינה מה נאמר בריאיון, אלא איזו תמונה נשארת בראש של קורא שרואה רק את הכותרת. הקורא הזה זוכר "הודה", לא "הכחיש".

הדרישה לבדוק מה קרה בימים שלפני 7 באוקטובר, ומי ידע מה, מוצדקת ואיננה שייכת לצד אחד. אבל חקירה נעשית בעובדות, ועד שיש כאלה, הכותרת היא שמניעה את הסיפור. ומי שמחליט איזו הכחשה תיקרא כהודאה ואיזו כשאלה לגיטימית, מחזיק בכוח שאינו נבחר בקלפי.