מנדלבליט במשפט נתניהו: "היו פעולות חמורות שלא אישרתי"

אביחי מנדלבליט, היועמ"ש לשעבר שהגיש את כתב האישום נגד בנימין נתניהו, העיד במשפטו של ראש הממשלה וסיפר כי לא כל פעולות החקירה בתיקים הובאו לאישורו. בעדותו חשף כי הורה להפסיק האזנת סתר שהופעלה נגד נתן אשל, מקורבו של נתניהו, ואמר במפורש: "היו פעולות חמורות שלא אישרתי". במקביל מתח ביקורת חריפה על תרגיל החקירה שהופעל נגד עד המדינה ניר חפץ, ותיאר אותו כפסול.

אלה אינם דברי סנגור או יריב פוליטי. זה האיש שעמד בראש מערכת התביעה, חתם על כתב האישום והוביל את ההליך מול ראש ממשלה מכהן. כשהוא עצמו מעיד שפעולות חמורות נעשו בלי אישורו, שאלת השליטה בגוף החוקר מפסיקה להיות טענת הגנה והופכת לעדות מבפנים. זו פרשנות שלנו, אך היא נשענת על מילותיו שלו.

## אישורים בעל פה ופרוטוקולים מושחרים

לפי הדיווח בהארץ, ההגנה טוענת כי לא ניתנו אישורים בכתב כנדרש, וכי הפרוטוקולים של הישיבות שבהן ניתנו אישורים בעל פה הושחרו. מנדלבליט מצדו טען שלא נדרש תיעוד בכתב לפתיחת חקירה, וכי כך נעשה גם בתיקים אחרים שנגעו לחברי כנסת.

כאן נמצאת השאלה המהותית. ייתכן שהנוהג חוקי, וייתכן שהוא רווח. אבל כשמדובר בחקירת ראש ממשלה נבחר, הציפייה לשרשרת החלטות שקופה וניתנת לביקורת אינה פרט טכני. החלטות שנתקבלו בעל פה, ופרוטוקולים שחלקם מושחרים, משאירים את הציבור ואת בית המשפט עם אמון בלבד במקום עם תיעוד.

## עד המדינה, תרגיל פסול ושאלת הפיקוח

עניין חפץ מחדד את הפער. עד המדינה המרכזי בתיקי נתניהו היה יעד של תרגיל חקירה שהיועמ"ש לשעבר עצמו מגדיר כפסול. כלומר, פעולה שנגעה לליבת הראיות נעשתה באופן שמי שהגיש בסוף את כתב האישום לא היה מוכן לעמוד מאחוריו.

מכאן עולה שאלה שאין לה עדיין תשובה: מי פיקח על הגוף החוקר בתיקים שעסקו בראש הממשלה, ועד כמה הייתה סמכותו הפורמלית של היועמ"ש מחוברת למה שנעשה בשטח. אין בעדות כדי להוכיח כוונות של גורם כלשהו, ואין לייחס כאלה. אבל יש בה די כדי לדרוש בירור ענייני על רמת השליטה בהליך שהכריע גורלו של שלטון נבחר.

הלגיטימציה של הליך פלילי נגד ראש ממשלה נשענת על כך שכל חוליה בו מאושרת, מתועדת ונתונה לביקורת. כשהאיש שבראש הפירמידה מעיד שחלק מהחוליות פעלו בלי אישורו, השאלה אינה האם לסמוך על הגוף החוקר, אלא האם מי שאמור היה לפקח עליו אכן עשה זאת.